בבקשה, אל תכבו את הטבע!

בפרשת השבוע נאמר: "וידום אהרון". יותר מדי שמעתי מדברים על גבורתו של אהרון, שתגובתו למות בניו הייתה השתיקה, ועל מעלת השתיקה והגבורה שבה. אבל ההעצמה של השתיקה משתיקה את תגובתו הראשונה של אהרון, שזעק בכאב על מות בניו, ונדם רק לאחר דבריו של משה "הוא אשר דבר ה' בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד".

חלקים רבים בעולם התורה כיום נוטים אל ההתקדשות וההיטהרות (גם מתוך עולם של חזרה בתשובה שמחפש לכפר על העבר ולכן מתרחק בטעות מכל דבר שקרוב אל החטא ובכלל זה מהטבע ומהטבעיות של החיים), ודוחפים את שומעי לקחם להתרומם מעל האפסיות של החול אל הגדלות של הקודש.

אבל אני הקטן בוכה וזועק כשכואב לי, ושוחרי הקודש בסופו של דבר אומרים לי אם בעקיפין ואם במישרין, שאני לא בסדר, ושיש בי קטנות של אמונה וצרות (בשורוק) של חיים.

אני מבקש משוחרי החיים באשר הם, להתיר לי לזעוק ולבכות, כפי שעשה אהרון בתחילה.

אחר כך, אחרי שלא כוביתי ובכיתי, אוכל אולי לצמוח למעלת וידום אהרון.

אז בבקשה, אל תכבו את הטבע!